שלום לכולם, אני רוצה להתחיל בהודיה, הודיה למשפחת וייס היקרה, שבכל שנה ושנה אנחנו מגיעים לכאן וסופגים מהכח והאמונה שלכם. בכל שנה שעוברת אני מסתכל בגאווה על החברים מהצבא, חברים של המשפחה וכל מי שמגיע לכבד את המעמד הזה. בזכותכם משפחת וייס אנחנו החברים שומרים על קשר, שיודעים גם אם פספסנו מפגשים חברתיים - את היום הזה שאנחנו מגיעים מכל קצוות הארץ אין לפספס, חוק ברזל. לכן תודה לכל מי שמגיע ומעצים את היום הזה.

שמואל ,עברנו יחד את המסלול ולאחר מכן עלינו יחד למסייעת. עברנו בתקופה קצרה חוויות מטורפות שגם היום בגיל 41 אני מסתכל לאחור ומבין עד כמה. עברו 21 שנים מאז ששמואל נהרג בחומת מגן בג'נין. 21 שנים בהן אנחנו, החברים שלך, אספנו קמטים, גם שיער השיבה כבר הופיע, חלקנו הגדול גם מטפח כרס. טיילנו, בנינו, הרסנו, חווינו, הקמנו וברוך השם ממשיכים לבנות ולהיבנות. ואתה וייס נשארת אותו גבר צעיר בן 20. קצת ביישן, חכם, אוהב אדם ומלא קסם ותוכניות לעתיד, שנגדע בצורה שחרוטה בזיכרון כולנו. עצוב לי לעמוד כאן ולדבר עליך בלשון עבר, כי גם אחרי כל כך הרבה שנים, הקלות הכמעט בלתי נסבלת של הקיום, שבה רגע אחד אנחנו צוחקים, אוכלים ונלחמים כתף אל כתף, ורגע אחרי אתה כבר לא איתנו, פשוט לא נתפסת. כל כך הרבה שנים, שבכל שנה באותו היום, אנו מגיעים לכאן, להר הרצל, לכבד את זכרונך. מקווה שאתה צופה שם מלמעלה ומבין כמה אהבה וגעגוע אלייך נשאר כאן. זיכרונך וגבורתך פועמות בליבי. בלב כולנו, חברייך למסלול ולמסייעת. תהה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.

החלל שלי

הדליקו נר זיכרון, כתבו מילות פרידה והעלו תמונות

ז”ל